מציאת צמחים מקומיים המתאימים לקליעת הנשים האתיופיות בארץ

מאמר סיכום פרוייקט שומרות על הגחלת תשע"ז 2017

מגישה יונית קריסטל 

חוקרת ומשמרת מלאכות מסורתיות של עדות שונות בישראל.

תמצית הפרוייקט  

מציאת חלופות מצמחי הארץ ל"גרמטה"  ול"אכרמה" – הצמחים ששימשו את הנשים האתיופיות לקליעה באתיופיה, גידולם, והפצתם בקרב הקולעות האתיופיות. בעקבות זה - מחקר ולימוד אודות שיטות הקליעה המיוחדות המשלבות פסי רוחב בתוך קליעת הליפוף, ואולי -(לפי התקציב והצמחים שיתאימו) - לימוד קליעת "מעיל גשם".

רקע

מלאכת הקליעה  היתה אחת החשובות במלאכות של הנשים היהודיות באתיופיה. המוצרים הקלועים היו חלק בלתי נפרד מן התרבות ומאורח החיים היומיומי. הנשים קלעו בליפוף, וקליעה זו נקראת  "סיפט". צמחים מיוחדים שימשו ל"סיפט", ואף שלא תמיד היו אלה הנשים שיצאו לאסוף את הצמחים הללו בעצמן, הן הכירו אותם וידעו להשתמש בהם. הצמחים העיקריים הם "גרמטה" וא"אכרמה". ביחד עם הקדרות, (שלא כל הנשים עסקו בה) שימשה ה"סיפט" להכנת כל הכלים שהיו נחוצים  לעבודה במטבח. סלי הסיפט שימשו גם מחוץ למטבח – ללקיחת מזון או חפצים נחוצים למסעות, להגשת האוכל לבני/ות הבית, (הסלים שימשו גם כשולחן האוכל עצמו, סביבו הסבו בני/ות הבית לאכול), והיה להם חלק חשוב ביותר בחגיגות החתונה. בבית הייתה האישה מוקפת בסלים שהיא עצמה קלעה, והבנות היו קולעות מגיל צעיר. כאשר שאלתי אם כל הנשים ידעו לקלוע ענו לי שמי שלא ידעה לקלוע לא היתה יכולה להתחתן. 

הערה: הרחבה על הקליעה האתיופית, וגם על הקליעה התימנית מופיעה בספרי "קליעה מדור לדור – על מסורות הקליעה בארץ". קטעים מתוך הספר, המתארים את השימוש בחומרי הגלם באתיופיה מובאים בהצגת הפרוייקט לפני הגשתו למימון. מומלץ לקרוא קטעים אלה לפני קריאת המאמר.

למה חשבתי שזה חשוב

עם בואן לארץ, נותקו הנשים האתיופיות מסביבתן הטבעית, ונאלצו להתרגל לאורח החיים המודרני בארץ, אשר רחוק מאורח החיים הכפרי באתיופיה כרחוק מזרח ממערב. הקליטה של עדה זו מורכבת מאד, ובעיות שלא נפתרו, עודן מדממות כפצע פתוח. עבור נשים אתיופיות רבות הקליעה היתה חלק מהותי מהחיים, ומי כמוני יודעת, שמלאכה כזו נחוצה לנו לא רק כדי לייצר כלים שימושיים אלא גם כדי לייצר בתוך עצמנו שקט, סבלנות, והפסקה, שתעזור לנו להתמודד עם קשיי היומיום.

נשים אתיופיות לא מעטות רצו להמשיך במלאכה לאחר בואן לארץ. הן משתמשות בעלי דקל כחומר למילוי, ובחוטים סינתטיים שונים לקליעה עצמה. פתרון זה קיבל עידוד הן במרכזי הקליטה והן בהתאגדויות שונות המשתמשות במלאכות היד של הנשים בנסיון לייצר עבורן פרנסה.

סל קלוע מרצועות ניילון. ליופי ולהדגמה, ולא לשימוש. קליעה – אהטי – קרית גת.

פתרון זה הוא חלקי מאד מבחינת שימור המלאכה, שכן אינו משמר כלל את מיומנויות הקליעה, הקשורות בעבודה עם הצמחים – איתורם, קטיפתם, ייבושם, הטיפול בהם, השמירה עליהם, הצביעה, וכן היכולת לעבוד בהם, תוך שימוש בכלי עבודה מיוחדים. העבודה בחוטים סינתטיים קלה יותר, ולכן בעצם מעלימה את המיומנויות החשובות האלה. יותר מזה – אחת הטכניקות של הקליעה בצמחים נקראת מוסוורק, והיא מתבססת על אריגת פסי רוחב מ"גרמטה" בתוך ליפוף רחב מאד שנעשה ב"אכרמה".  העבודה בחוטים סינתטיים לא מאפשרת את התוספות הרוחביות הללו, ובכך מעלימה טכניקה שלמה.

חשוב לציין, שגם באתיופיה נעשה בשנים האחרונות מעבר לשימוש בחוטים סינתטיים.

בעוד הסלים באתיופיה היו נחוצים ממש ושימושיים ממש, בסלים הנקלעים מהחוטים הסינתטיים  לא נעשה שימוש יומיומי. הם משמשים בעיקר לנוי, שכן אינם מתאימים לעבודה במטבח, ואם רוצים להגיש בהם אוכל, צריך להניח בתוכם יריעת ניילון לפני כן, כדי שלא יתלכלכו, כי רחיצתם בעייתית. העבודה בחוטים סינתטיים, אם כך, הופכת את הקליעה של הנשים ממלאכה שיש בה צורך מעשי, למלאכה שהיא תחביב, ואולי גם למילוי צורך נפשי.

ברצוני להדגיש כי היהודים/ות  שחיו בכפרים באתיופיה ידעו לייצר עבור עצמם/ן את כל צרכיהם/ן הבסיסיים ולא היו צריכים/ות לקנות כמעט כלום.

בישראל נשים אתיופיות רבות המכינות בביתן אינג'רה – ה"לחם" האתיופי הבסיסי – צריכות לקנות את הטף ביוקר רב, ולהשתמש בכלים מיובאים מאתיופיה, שגם אותם עליהן לקנות.

 

העלייה לארץ הפכה אותן מיצרניות לצרכניות. הן עברו מעצמאות חומרית לתלות חומרית.

לכן, מעבר לשימור המיומנות של המלאכה, רציתי בפרוייקט הזה להחזיר מעט כוח לידיהן, לפחות בהקשר הזה, של היכולת לייצר עבור עצמן כלים שימושיים בקליעה, כפי שעשו באתיופיה. מסיבה זו כללתי בפרוייקט לא רק מציאת צמחים שאפשר יהיה לעבוד בהם, אלא גם את גידול הצמחים, כדי שהן תוכלנה לגדל אותם עבור עצמן – בעציצים בבית, או בגינות קהילתיות בהן יכולה להיות להן גישה לצמחים.

נסיון ראשון

את הנסיון הראשון עשיתי בשנת 2010 בירושלים, לפני שידעתי דבר. הבאתי לנשים באחד מהמועדונים המעסיקים נשים אתיופיות סמר, ושאלתי אותן אם הן חושבות שאפשר לקלוע בזה. הנשים טענו כי הצמח דומה לאכרמה, והראו לי כיצד הן מפצלות אותו לשניים. הן גם עשו נסיון קטן לקלוע בו, ואמרו – "אפשר, אבל לא טוב". הן התלהבו מהאפשרות לקלוע בצמחים, אבל... לא בצמח הזה.

כדי לאתר צמחים ארצישראליים שיחליפו את ה"גרמטה " ואת ה"אכרמה" היה עלי קודם כל לנסות ולברר מהם אותם צמחים. הבנתי שגבעול האכרמה דומה לגבעול של הסמר, אך חשבתי שעלי להתרכז במציאת תחליף לגרמטה, כיוון שחזרתי ושמעתי כי  זהו הצמח הטוב ביותר לקליעה.

ובכן - מהי הגרמטה?

בביקורי בגינה הקהילתית של האתיופים/ות בבת ים בשנת 2012, הראו לי צמח שהם מצאו  באחד הנחלים בגולן, והביאו אותו לגינתם בנסיון לגדלו. הם חשבו שזה גרמטה. דבר זה גרם לי לחשוב כי הגרמטה הוא מין גומא. אישה אתיופית שעובדת בגן הלאומי ציפורי אף הראתה לי בידה על צמחי הגומא הגדלים שם כצמחי נוי, ואמרה שזוהי הגרמטה. לעומת זאת במקומות אחרים נאמר לי כי הגרמטה איננו צמח מים, שהוא גדל בהרים, ושהוא לא ממשפחת הגמאיים בכלל. מרבית הנשים שהבאתי להן מינים שונים של גומא אמרו שזה "גיצ'ה" ולא "גרמטה". הן טענו שמצמח זה היה נהוג לקלוע את ה"גיסה " – מעיל הגשם, אבל לקליעת הסלים אין טוב מגרמטה.

אפשרות שלא חקרתי, היא שבדומה למה שלמדתי על השם "סעד" בערבית, גם השם "גרמטה" אינו מתאר מין בוטאני אחד, אלא מגוון מינים, הדומים זה לזה בייעודם השימושי. כלומר – ייתכן כי באזורים שונים באתיופיה קראו לצמחים שונים בשם גרמטה, והשם הזה ייצג את הצמח הטוב לקליעה. אינני סבורה כי זה המקרה, אבל כיוון ששמעתי גרסאות שונות אודות הגרמטה מנשים וגברים שונים שגדלו באתיופיה, אינני מבטלת לחלוטין אפשרות זאת.

פזילה לתימן

עולות תימניות רבות, שהגיעו בשנות החמישים לארץ מצאו כאן תחליפים למיני הצמחים בהם קלעו בתימן. קליעת הנשים בתימן דומה במקצת לקליעת הנשים באתיופיה. גם היא נעשית בליפוף, וחשבתי שאפשר יהיה ללמוד מנסיונן. הנשים התימניות התחילו לגדל בגינותיהן גומא תרבותי, שמקורו במדגסקר, ואף שגומא זה לא היה הצמח בו עבדו בתימן, הן הצליחו לקלוע בו בארץ סלים זהים לאלו שקלעו בתימן. הן אף הצליחו לצבוע את הגומא וליצור דוגמאות צבעוניות. בביקור בבית מלאכה לצורפות תימנית, ראיתי בחצר גומא ארוך הגדל בעציץ. הבנתי מיד שגידולו נעשה לאותה מטרה, ואכן נאמר לי כי אימו של הצורף היתה קולעת.

על סמך זה, כשהצעתי את הפרוייקט חשבתי כי אוכל לאתר בארץ צמחים שיתאימו גם לקליעה של הנשים האתיופיות, ואף היה לי כיוון מחשבה, שהסתמך על נסיונן של הקולעות התימניות.

נסיון הקליעה עם צמחים מהארץ

בשנת 2016 הכרתי קבוצת נשים אתיופיות שעובדות ביחד במועדון בעפולה, הקרובה למקום מגורי, וחשבתי שיהיה נכון לעבוד איתן, למרות שיש לי קשר יציב למדי עם לקיה ירדני, המרכזת קבוצה דומה בקרית –גת. ביסוס קשר של אמון לצורך עבודה משותפת איננו פשוט, וכיוון שאינני דוברת אמהרית, ואינני מכירה היטב את התרבות ואת מה מקובל ומה לא מקובל, היה עלי לגשש, ולהתאזר גם בסבלנות וגם בנכונות לטעות טעויות מזיקות. (שאכן טעיתי). הבאתי למרכז כמה צמחים, ואמרתי שאני מעוניינת לנסות ולשחזר את הקליעה האתיופית בצמחים. נראה היה כי אחת הנשים בקבוצה גילתה עניין, ושמרתי את שמה ואת מספר הטלפון שלה. איתה באמת ערכתי את הניסוי. (היא איננה מעוניינת שאחשוף את זהותה).

גמאיים שונים

בהסתמך על הנסיון של הנשים התימניות, התחלתי לנסות ולגדל בעציצים גומא תרבותי ננסי, וגומא תרבותי גדול יותר. הגומא התרבותי גדל בגינות נוי רבות. כשהוא ירוק הגבעול שלו נראה עגול, ולא משולש, ויש עליו צלעות דקות. כלומר – הוא לא חלק. לאחר הייבוש הגבעול מקבל צורה משולשת יותר, אך הצלעות העדינות לא נמחקות לגמרי. הגומא הננסי קטן יותר ועדין יותר, והתחלתי בו, כיוון שיש לי מקור להשיג ממנו שתילים, וכיוון שהוא קטן, נוח להתעסק איתו. חשבתי שיהיה נכון לבחון גם מין גומא שהגבעול שלו חלק ומבריק, כיוון שסלי הגרמטה הם בעלי ברק. בכנרת גדל גומא ריחני, שהוא מין פולש, וגבעולו חלק. לא ניסיתי לגדלו בעציץ, כי בשלב זה נוח לי לאספו בכנרת, שאיננה רחוקה ממקום מגורי, וגם לא רחוקה מאד מעפולה. חשבתי שאם נמצא כי זהו הצמח הטוב ביותר, ניסע ביחד לאסוף ממנו.

לאחר שאושר הפרוייקט והיה לי תקציב קטן, חזרתי אל הקולעת מעפולה, אכנה אותה בר', והבאתי לה עציץ עם הצמח. ר' גרה בקומה רביעית בשיכון, ואין לה גינה פרטית. היא אמרה שהצמח דומה לגיצ'ה, ולא לגרמטה, אבל היתה מוכנה לנסות. בביקורי הבא הבאתי להראות לה סלים שנקלעו בארץ על ידי נשים תימניות מצמחים דומים, והיא התרשמה מהם מאד. עבר זמן מה עד שיכולנו להתחיל לנסות בפועל. במשך הזמן הזה הצמח בעציץ של ר' מת, ואני חשבתי שעד שנדע איזהו הצמח המתאים, עדיף שאת נסיונות הגידול אעשה אצלי.

בחורף 2018 , לאחר שסיכמנו על מחיר השיעורים, התחלתי לבוא אל ר' בכל שבוע כדי לנסות. חשוב לציין, ששיטת הלימוד המקובלת בתרבויות מסורתיות היא ההתבוננות. כלומר – ה"מורה" איננה משתמשת במילים כדי להסביר ולהדריך את התלמידה, (אני) אלא עובדת בעצמה, ומתוך כך הייתי אמורה ללמוד. עם זאת ר' דוברת עברית טובה, ואני ביקשתי ממנה מדי פעם לעצור ולהסביר לי.

הבאתי לשיעור הראשון כמה מיני גומא יבשים שהכנתי מראש – גומא ריחני, גומא הפרקים, גומא צפוף, (שגם לו גבעול מבריק) גומא ננסי וגומא תרבותי "רגיל". בגומא הפרקים, שגבעולו עגול גם לאחר הייבוש, ר' לא רצתה לקלוע כלל. הפרקים, שנראים בצורה ברורה כשהגבעול יבש, לא מצאו חן בעיניה. . ויתרנו עליו, למרות שמנסיוני זהו צמח חזק.

פיצול החומר והכנתו לקליעה

דבר ראשון היה עלי ללמוד לפצל את החומר ולהכינו לקליעה. הפיצול נעשה באותו אופן אותו הראו לי הנשים בירושלים: בעזרת ציפורן האגודל מפרידה הקולעת חלק מבסיס הגבעול ואוחזת בו ביד ימין. את יתר הבסיס היא מחזיקה בין שיניה, וביד שמאל היא מחזיקה את הקצה השני של הגבעול ומותחת אותו. יד ימין מושכת את החלק בו היא אוחזת, ומפרידה אותו מיתר הגבעול, שנותר מתוח בין הפה ויד שמאל.

את הגומא, שגבעולו משולש, פיצלנו לשלש רצועות. החומר הספוגי הנמצא במרכז גבעול הגומא מיותר ולא נעשה בו שימוש. את הסמר פיצלנו לשניים, אך לא המשכנו לעבוד בו, כיוון שכמו הנשים בירושלים, גם ר' טענה כי הוא קשיח מדי, מתפצל, ולא טוב מספיק.

למילוי השתמשנו בעלי תמר ירוקים, שפיצלנו בעזרת מחט לרצועות דקות מאד. העבודה נעשית בהם כשהם יבשים.

רצועות הגומא המפוצלות עוברות טבילה קצרה בקערת מים לפני הקליעה. החומר לא נשאר שרוי בתוך המים. הקולעת מכינה ומרטיבה את החומר איתו ברצונה לעבוד ממש לפני הקליעה, ואין היא משתמשת במלאי שהוכן מראש.

רגע לפני שהתחלנו – הצצה לחומרים מאתיופיה

בערך בזמן זה, חזרה אחות של ר' מאתיופיה, והביאה איתה מעט גרמטה, כדי להראות לי. באותו זמן עבדתי בקדחתנות על צילומים לספרי, ומצאתי גם צילום של אכרמה ושל אללה, שהובאו מאתיופיה גם הם, ואף קיבלתי מעט אכרמה ומעט  "סינדדו" – שגם הוא נקנה באתיופיה.

לרוע המזל, הגרמטה לא הגיע כצמח שלם, והחומר גם ניזוק במזוודה והעלה מעט עובש, כך שלא יכולתי להתרשם ממנו או להבין כיצד נראה הצמח עצמו. האכרמה, לעומת זאת הגיעה עם תפרחותיה. אינני מכירה צמח דומה הגדל בארץ. אני מצרפת לכאן צילום, ואם מישהו/י מהקוראים/ות מזהה את הצמח או משפחתו – אשמח כמובן ללמוד עליו ככל שאוכל.

התחלת הקליעה

הקולעות בירושלים, שעבדו עם הסמר, התחילו על ידי קשר במרכז. הקולעת ממנה למדתי בעפולה התחילה בהחזקת חומר המילוי כצלב וליפוף רצועת גומא על מרכז הצלב עד שהוא יציב. אני מניחה כי שתי השיטות היו מקובלות באתיופיה, כפי שגם בקליעה התימנית וגם בקליעה הפלסטינית בקש החיטה  יש יותר מדרך אחת להתחיל את הליפוף. מה שמייחד את הקליעה האתיופית לעומת הקליעה התימנית והפלסטינית, הוא שהיא נעשית משמאל לימין, כשחומר המילוי אינו מוחזק בדרך כלשהי.

כלי העבודה היחיד המשמש את הקולעת העובדת בגרמטה הוא מרצע, שכן הצמח יציב מספיק כדי לעבור בחור שנוצר. קצה הגומא לא היה יציב דיו כדי שנוכל להשחיל אותו לתוך החור בקלות, ולכן נעזרנו גם במחט. בכל מהלך עשינו חור בעזרת הדקר, ובחור הזה העברנו  את המחט, כשרצועת הגומא מושחלת בתוכה. באופן זה סיימנו ללפף את המעגל הראשון, וכל רצועות המילוי התאחדו.

 

לאחר שהסיבוב הראשון הושלם, הקליעה ממשיכה כשבלול. החורים הבאים נעשים בקצה הדוּר הקודם, כל פעם מעט ימינה.

בשלב הזה אני התרגשתי מההצלחה. זה נראה לי טוב. ר' לא התרגשה ביותר... בצילום קשה לראות, אבל סיבים קטנים של גומא יוצאים מהצדדים, והמשטח לא חלק לחלוטין.

המשכנו וניסינו לקלוע במיני גומא אחרים. ניסינו את הגומא התרבותי – הקטן והגדול, את הגומא הריחני ואת הגומא הצפוף.  כולם עבדו בצורה דומה. המקלעת של ר' הלכה וגדלה, והמקלעת שלי הלכה והתעגלה... לכיוון ההפוך ממה שהיתה אמורה להתעגל אליו...

מכיוון שזו עבודתי הראשונה והיא נועדה במיוחד בשביל לנסות את חומרי הקליעה, לא היה לי אכפת. ר' המשיכה לקלוע מגש, אותו היא מכנה קקדה. (יש לו שם נוסף – סבתרא. השוני בשמות נובע מהבדלים בין אזורים שונים באתיופיה.) זוהי בדרך כלל עבודתה הראשונה של מי שלומדת לקלוע. כלומר – זהו המוצר הפשוט ביותר לקליעה, שכן הוא שטוח, וכמו כן אין חשיבות רבה לצפיפות הקליעה או ליופיה. מגש זה מיועד להסרת האינג'רה מהמגוגו- הכלי עליו היא נאפית. זהו ממש כלי עבודה, ועליו להיות גמיש במידה הנכונה, וגם עמיד לחום. הקוטר שלו כ-50 ס"מ.

נסיונות צביעה

מכיוון שחלק נכבד מהקליעה האתיופית קשור בקליעת דוגמאות צבעוניות, רציתי לנסות גם את צביעת החומר. עשיתי בביתי שני נסיונות צביעה, בצבעים סינתטיים מיוחדים לקש, אותם קניתי לפני כמה שנים בירדן.  בירדן צבעים אלו נמכרים לצביעת קש חיטה, אבל חשבתי שקש הוא קש, וניסיתי. הצבע אמנם נתפס היטב על הגומא, אבל לאחר שהרטבתי אותו וניסיתי לקלוע בו, הצבע "נזל" והשאיר כתם על המקלעת שלי. לא המשכנו לנסות. ייתכן שעכשיו, אחרי שעבר זמן מה, הצבע נספג עמוק יותר בתוך הגומא היבש, ויש מקום לנסיון נוסף.

הגומא הטוב ביותר הוא כנראה...

ר' היא אשה עסוקה ועובדת, ולא התפנתה לקליעה בזמן שאני לא הייתי איתה. גם אני קלעתי בעיקר בחברתה, ותחת הדרכתה. הקליעה בליפוף היא, להרגשתי, הקליעה החברתית ביותר, וקשה לעשותה לבד. נהניתי לתרגל אותה ביחד, לצפות בר' עובדת, וגם לשמוע את סיפוריה על אתיופיה. לאחר כחודשיים וחצי בהם נפגשנו כמעט בכל שבוע, השתתפתי במפגש קולעות כלשהו, ואחת המשתתפות נתנה לי גבעולים דקים מאד של גומא, שקיבלה ממישהי מהכפר הבדואי כעביה. הבאתי את הגבעולים לר', והיא התלהבה מהם. לדבריה זה היה החומר הטוב ביותר איתו עבדנו עד כה, והיא חשבה שייתכן שאפשר יהיה גם לעבוד בו כפי שעבדו בגרמטה – ללא מחט. הגומא הזה, שהבאתי לה נראה לי כמו גומא ארוך, ובאמת ייתכן שעד לאותו זמן לא ניסינו לקלוע בגומא הזה. בכל מקרה, גבעולי הגומא הארוך היבש שהיו ברשותי היו עבים יותר מאלו שקיבלתי. כמובן שלפי חוקי מרפי, זהו סוג הגומא שהכי קשה למצוא בכמות גדולה, לפחות באזור מגורי. עם זאת, הוא גדל בכמות קטנה באחד מערוצי הנחלים לא רחוק מביתי, ומיד יצאנו – בן זוגי ואני  - להביא ממנו שורשים ולנסות לגדל אותו בעציצים.

טקסט

TO     TOP