ולאחר שתלינו אותו לנקז את עודפי המים כמה דקות (שוב: כמה דקות בלבד מפאת לחץ הזמן. עדיף היה לנקז אותו כמה שעות או אפילו לילה שלם) אם סלימאן מלחה אותו בקרוב לקילוגרם מלח דק מצידו הפנימי, והורתה לנו לגלגלו כשיתייבש מעט ולתלות אותו במקום מוצל וחשוף לאוויר להשלמת היבוש.

 

 קבענו להפגש שוב לאחר שהעור יתייבש, ושעלינו לדאוג להביא קליפות אקליפטוס לדביעה, כי העץ שליד המאהל בו היא משתמשת בדרך כלל כבר נוצל כמעט עד תום.

בשלב זה לא נותרו על העור שערות כלל, אולם נשארו אזורים רבים

בהם האפידרמיס לא התקלף (המטרה המוצהרת במריטה הייתה

להיפטר מהשיער והאפידרמיס כולו, כדי להשאיר רק עור חלק ונקי

שיכול לבוא במגע עם לבן שנועד למאכל ללא חשש). אם סלימאן

אמרה שאת שאריות האפידרמיס נגלח בתער, אולם כיוון שהחושך

החל כבר לרדת, נדחה את שלב הגילוח לאחרי הדביעה (בדיעבד

ניתן לסכם שזו בחירה שמוטב להימנע ממנה, אם יש ברירה. לנו לא

הייתה). שטפנו את העור היטב משאריות האפר.

חלק ג' – כיצד מורטין?

למחרת בבוקר השיער הראה התרופפות מסויימת, שהתעצמה לקראת הצהריים. אמנם, קשה היה לומר שהוא נמרט בקלות ממש, אך העדפנו להישאר בצד הבטוח, וכך נטלנו את הנאד-לעתיד ומיהרנו חזרה אל החאג'ה, למען תדריכנו במלאכת המריטה. הגענו בשעה נעימה שלפנות ערב – קיווינו ששעות האור יספיקו לסיום המריטה – והצגנו את העור במצבו החדש בפני החאג'ה. היא סברה שעדיין מוקדם מעט להתחיל במריטה, ושניתן היה בהחלט, ואף עדיף, לחכות למחר. אולם כיוון שטרחנו כבר ובאנו, ובייחוד משהבהרנו שבכוונתנו לבצע את המלאכה בעצמנו ולאפשר לה להמשיך בעיסוקיה, הוחלט להתחיל לאלתר. מצאנו פיסת צל בין סוללות המערכת הסולארית לבין עוקב המים ופצחנו במריטה, שהסתברה כמלאכה ארוכה ומייגעת למדי (ממש מרטנו את שערותיה של העז מרוב ייאוש!). מרבית השיערות ניאותו להיפרד מהעור לאחר מעט שכנוע, אך חלקן נאחזו בזקיקיהן בעקשנות. מורתנו לא נראתה מוטרדת מכך, ושיתפה אותנו בתכסיס ערמומי ששמור עמה למקרים כאלה: ממוקד המדורה הובא רמץ לוהט, וחופנים ממנו נזרו בזהירות על כל נקודה בלתי-מריטה בעור, ושופשפו היטב בכף היד – וראו זה פלא! העור שחרר את אחיזתו בשיער, והמריטה נשלמה בהצלחה.

הוראות כלליות מפי אם סלימאן:

  • מיד לאחר פשיטת העור למרוח אותו באפר-מדורה מצד הבשר. כמות האפר: שלושה חופנים כפולים

  • להשאיר את העור באפר יום-יומיים, עד שיימרטו השערות בקלות

  • למרוט בעזרת סכין לא משוננת

  • להמליח (הכמות: 2 כוסות) מצד הבשר

  • דביעה – השריית העור בתמיסת דיבעון (טנין) יום אחד תוך בחישה מדי פעם

  • אחרי הדביעה תולים את העור לייבוש חלקי ומולחים אותו בשנית

חומרי הדביעה המוכרים לה הם קליפת אלון מצוי (בלוט), אוג קוצני (עִרן בערבית) וקליפת אקליפטוס (כּינֵה),

בה היא משתמשת בדרך כלל. קבענו שנפגש שוב לאחר שנצליח להשיג עור מתאים.

 
 
חלק ב' – תחילת העבודה

לאחר כשבועיים, באנו שנית, מצוידים בעור הולם, בדלי מלא אפר ובשלל מנחות עבור מארחינו. הפעם פנינו ישירות אל החאג'ה, והראנו לה את העור. היא התפעלה מאיכות העור, מגודלו ומניקיונו והסכימה לעזור לנו בעיבודו ובהכנת נאד ממנו.

בסופו של דבר נרקמה העסקה הבאה: היא תעבוד עמנו על כל השלבים עד שהנאד יהיה מוכן, ואז תקבל אותו לשימושה. בנוסף התחייבנו לתת לה עוד עור שלם, למען הנאדות הבאים שהיא תכין. למודי ניסיון מר מהעבר, הבהרנו שבכוונתנו  לקחת אתנו הביתה את העור לאחר כל שלב של התהליך, כדי לוודא שהחאג'ה לא תתקדם בעבודה בלעדינו.

 

ניגשנו, אם כן, לעבודה:

על רצפת אוהל האירוח מילאנו את העור בעיסה של אפר ומים (הרבה יותר אפר ממה שהיא אמרה בפגישה הקודמת: כעשרה ליטרים), עיסינו אותו היטב, גלגלנוהו ועטפנוהו בשק. כך לקחנו אותו הביתה, בכוונה לחזור עמו ברגע שהשיער יתחיל להימרט ביתר קלות.

נאדות מעור בהמה שימשו מימי קדם לאכסון ושינוע של נוזלים. יתרונותיו של הנאד על פני כלי החרס הם משקלו המועט וגמישותו, וכן האפשרות להכינו באמצעים ביתיים יחסית. לפני כניסת הפלסטיק לשימוש נרחב היו נאדות בגדלים שונים משמשים לשלל מטרות, החל מנשיאת מי שתיה וכלה בהעמסה של סחורות כשמן, חומץ ויין על בהמות. עד תחילת המאה העשרים היו נאדות כאלה נפוצים ביותר: בעיר שכם לבדה יוצרו לפני מלחמת העולם הראשונה לפחות 4000 נאדות בשנה, וכמות דומה בחברון (אביצור, 1976), וזאת מבלי למנות את הייצור הביתי. למרבה הצער (מבחינת משמרי המלאכות, כמובן), זמינותם הגבוהה של חומרים פלסטיים זולים ופח גרמה לכך שמרבית בני דורנו לא ראו מעולם נאד בשימוש.

ההיעלמות של הנאדות מהנוף מלווה כמובן בהיעלמות הידע העתיק הכרוך בעיבודם ובהכנתם. למעשה, מכל סוגי ומיני הנאדות הרבים שהיו בשימוש לפני מאה שנה, היחיד שאנו יודעים בוודאות שעדיין נעשה בו שימוש באזורנו הוא נאד החביצה, ששמותיו הנפוצים בערבית הם שיכּווה (בעיקר אצל הפלאחיות) וצִען (אצל הבדואיות)  שמשמש בחרושת החלב של ספר המדבר והמדבר להפרדת השומן מהחלב המוחמץ. גם הנאד הזה נתון בסכנת היעלמות חמורה, כיוון שמרבית חובצות החמאה עברו כבר למכשירים חשמליים, וגם בקרב המיעוט שעדיין חובץ ידנית נפוצה יותר מחבצה קנויה עשוית פח.

 

בשנת 2008 פגשנו את החאג'ה שַארַה מדרום הר חברון, שמקיימת עדיין את אורח החיים המסורתי, המתבסס על גידול צאן והכולל חביצה של לבן לחמאה במחבצות עשויות עור עז (לפרטים נוספים על תוצרת החלב המסורתית ראו מאמר של יונית).

 

החאג'ה הסכימה ללמד אותנו כיצד היא מכינה את הנאדות בהם היא משתמשת. התברר לנו שמדובר בתהליך מורכב ורב-שלבי, שלמידתו כרוכה בכמה פגישות לאורך כשבועיים ובשיתוף פעולה מלא של המורה. למרות ניסיונותינו לשחזר את התהליך שהיא הראתה לנו, לא הצלחנו לייצר בעצמנו נאד שענה לחלוטין על הציפיות שלנו. ניסיון דומה היה לנו בהר הנגב, שם למדנו שיטה מעט שונה, אך התוצאה שוב לא השביעה רצון: הנאדות שהכנו סבלו מבעיות שונות שעיקרן דליפות ואי-השתמרות. בכנס אבני-דרך השני, במסגרץ פרויקט שומרים על הגחלת קיבלנו תמיכה קהילתית בצורת תקציב שגוייס מהמשתתפים בכנס לטובת מחקר בנושא. לאחר שבמהלך הכנס עצמו נסענו עם מיכה חנונה לפגוש פלאחית מדהרייה שהדגימה לנו תפירה של שכווה על עור שמיכה עיבד וריכך (בשונה מהנהוג לגבי נאדות, שכפי הנראה נוטים שלא לשמנם ולא לרככם, אלא להותירם לחים כל עת השימוש בהם) – תפירה שהסתכמה בנאד נוזל ולא שמיש - יצאנו לצפון בקעת הירדן לחפש מורה שתהיה קרובה מספיק גיאוגרפית כדי שנוכל להשלים את לימודינו בעזרת ביקורים תכופים ככל הניתן.

 

חלק א - מוצאים את אם סלימאן

ביום אביב נאה שמנו פעמינו דרומה ממושבתנו שטופת הירק לעבר מורדותיהם המזרחיים של הרי שכם, להלן צפון הבקעה, שם כידוע לנו מתגוררים בדואים ופלאחים שפרנסתם על המקנה. כיוון שאנשים אלה חיים בשטח, ואינם מחוברים לרשת החשמל, שיערנו ששם נוכל למצוא את מבוקשנו. תכנית הפעולה הייתה כדלקמן: לשאול על זִבּדֶה ועל סַמנֶה, מתוך הנחה שיצרניות הסמנה הן אלו שידעו להדריכנו במלאכת הנאד או להובילנו אל מי שיידע. המאהלים הראשונים בהם ביקרנו היו של פלאחים השוהים עם צאנם בשטח. הם שלחונו אל הבדואים, בטענם שהם עצמם מייצרים ג'יבנה בלבד, עבור הכנאפה השכֶמית המפורסמת. וכך פנינו מערבה בעצתם, במעלה ואדי אלמאלח, המכונה חמאם אלמליח. שם פנינו לעבר מאהל בצד הדרך. הגברים שבינינו שרכו דרכם אל אוהל האירוח, בעוד יונית נקראה על ידי הנשים לאוהל המטבח. בעוד באוהל האירוח התנהלה שיחה עם מארחנו הזקן והחולה על היכחדותם של נאדות העור וחוסר התוחלת בניסיון לחפשם באזור זה, ישבה יונית באוהל המטבח כשלידה שלושה נאדות גדולי מימדים, מלאים עד צווארם בלבּן טרי לחביצה. לאחר איתותים והשתדלויות מצידה של יונית  נחלצו הגברים בקושי מסוים מזרועותיו הרועדות של מארחם סחוף הסכרת וקיבלו אישור כניסה אל המתחם הנשי, במטבח, שם הצטרפו לחברתה העליזה יותר של החאג'ה אם סלימאן. וכך ישבנו בצוותא על הארץ, פוררנו זעתר והסברנו את חפצנו לחאג'ה. התברר שבמאהל זה דווקא יש חשמל סולארי מספיק להפעלת מחבצות חשמליות, ואכן בהן משתמשים לחביצה, בעוד הנאדות (היפים והגדולים) משמשים בעיקר לאכסון הלבן ולצינונו.  

 החאג'ה שמחה לחלוק עמנו מנסיונה ומידיעותיה, ונתנה לנו את ההוראות הבאות להכנת הנאד:

הכנת נאד (צען) אצל החאג'ה אם-סלימאן

הפרויקט הראשון שהגיע לידי סיום במימון קהילתי של "שומרים על הגחלת" במהלך התכנסות מלאכות קדומות 2015.

מאת:

נמרוד איילי - בורסקאי, עיבוד עורות מסורתי 

ויונית קריסטל - שימור מלאכות מסורתיות

חלק ד' – דביעה

עבר יותר מחודש עד שהצלחנו למצוא זמן להמשך המלאכה, והאביב פינה את מקומו לקיץ חם. בילינו זמן לא מבוטל בחיפוש אחר המאהל, שנדד בינתיים לנקודה גבוהה יותר, שהצטיינה ברוח נעימה ובנוף נאה. אם סלימאן לא הייתה שם, אבל הגיעה לאחר כשעה: הסתבר שאת השבועות האחרונים בילתה בסיוע לבעלה החולה בבית החולים. למזלנו הרב היא שבה לבקר במאהל באותו היום, במקרה, בשל אירוע שהוזמנה אליו במאהל השכן. ניתן היה לשער שיהיו לה כמה דברים דחופים יותר להספיק בשעות הספורות שהיו לרשותה בביתה מאשר להשיב לקושיותיה של חבורת תמהונים חובבי נאדות, אך היא התמודדה עם נוכחותנו המעיקה בגבורה. הבאנו עמנו קליפת אקליפטוס מכמה זנים שונים, בתקווה שימצא מהם אחד שישביע את רצונה בתור חומר דביעה (דבאע').

נראה שהקריטריונים העיקריים שהנחו אותה בבחירת הקליפה היו צבע (מה שיותר אדום) וקלות הטחינה. קליפות שנראו לה כאילו נרטבו פעם בגשם נפסלו מראש. את הקליפות שנבחרו טחנו בתוך שק, בעזרת פטיש גדול, על משטח סלע שליד אוהל האירוח.

הרתחנו אותן בסיר מים על מדורה, והותרנו את חומר הדביעה

להצטנן בעת שהתלוונו אל בני המשפחה לארוחת הצהריים

אצל השכנים, שהאורחים הלא קרואים לא גרמו להם לאבד

את נימוסיהם הטובים. מששבנו, הכנו את העור, ששרה

בינתים במים, לדביעה: אם סלימאן גירדה אותו בסכין

חדה כשהוא תלוי מצדו האחד על גדר מזדמנת, להורדת

שאריות האפידרמיס, והשערות הבודדות שנותרו.

לאחר מכן גירדה אותו בסכין בצדו הפנימי, להקל על חדירת הדבעון. כל הקצוות המיותרים של העור נחתכו ממנו, והעור המנוקה נטבל אחר כבוד בתמיסת הדביעה החמימה. החאג'ה לשה את העור ומתחה אותו בתוך התמיסה במשך כחצי שעה, במהלכה ניתן היה להבחין בשינוי צבע ניכר בעור, לכיוון האדום. אחרי יום בתמיסה הנאד למעשה מוכן לתפירה, ובגלל מצב בריאותו הרעוע של החאג', שלא אפשר לנו ביקורים בעתיד הנראה לעין (לא בלי להיות נודניקים אולימפיים, בכל אופן) החלטנו להשאיר את הנאד אצל החאג'ה כבר עכשיו, ולהכין בעצמנו בבית נאד נוסף כדי לוודא שהבנו את העניין דיינו.

 

חלק ה' – נאד נוסף

כדי לחסוך זמן, טרחה וחומרים החלטנו בתור שלב ראשון להשתמש בעור שנמרוד פשט ומרט בעבר, והוחזק בהקפאה בינתיים. אמנם המריטה של העור הזה לא נעשתה בשיטה של החאג'ה אם סלימאן אלא בעזרת השרייה ממושכת בתמיסת אפר ומים, אבל הנחנו – בטעות, כמסתבר – שההבדל אינו משמעותי מבחינת התוצר. השרינו את העור בתמיסת דביעה על בסיס אקליפטוס לפי הוראותיה של החאג'ה, ותפרנו אותו כפי שנהוג בדרום הר חברון דווקא, מתוך מחשבה שאם התפר לא יוכיח את עצמו נוכל בקלות לפרמו ולהשתמש בשיטת הסגירה הפשוטה יותר של אם סלימאן – מסמר וחביקה.

תפירת הנאד מורכבת משני שלבים: תפירה ראשונית שסוגרת את הפתח שבין הרגליים האחוריות בתפר ליפוף פשוט, ולאחר מכן לוקחים רצועת בד כפולה, מקפלים אותה לאורך התפר משני צדיו, ותופרים בתפר "מכונה".

התברר שהתפר פועל לא רע, אלא שהעור עצמו "מזיע", כלומר מאפשר חלחול מים בצורה מוגזמת. אמנם, צפינו הזעה מסוימת, שתסייע בשמירה על קרירות המים בנאד, אבל העור הזה הפריז ממש: כשתולים אותו מלא הוא מתרוקן כמעט לגמרי תוך 24 שעות לערך. יצויין, כנחמה מסוימת, כי במהלך 24 שעות אלה המים שבתוכו קרירים וטעימים מאין כמוהם... לאחר שהגינו בנושא מספר ימים עלתה הסברה לפיה שיטת המריטה היא הבעייה: ההשרייה בתמיסת מי אפר מפרקת את הליחה שבין סיבי העור – דבר חיובי מאוד כשזה נוגע לעיבוד עור לכל צורך מלבד נאד, פחות או יותר – ובכך פוגמת ביכולתו להחזיק מים. אגב – אין לנו כל בטחון בכך שהנאדות של החאג'ה אם סלימאן מחזיקים מים טוב יותר, שכן משתמשים בהם רק לאחסון לבן, שהוא כמובן סמיך הרבה יותר.

השלב הבא, אם כך, הוא להתחיל מההתחלה עם עור נוסף, אותו נמרוט בשיטה המדויקת של אם סלימאן או אפילו בשיטתה של החאג'ה שארה – רקבון מבוקר (וזה, חברים, גרוע בערך כמו שזה נשמע). נראה ששלבי הדביעה והתפירה כבר בידינו. המשך יבוא בקרוב!

 

לאחר כמה ימים בהם הנאד תלה מלא במים וטפטף בהתמדה, שכחנו יום אחד למלאו, והוא התייבש. למרבה ההפתעה, כשמילאנו אותו שוב במים התברר שהטפטוף חדל כמעט לחלוטין. נכון להיום הנאד תלוי במרפסת מלא במים צוננים ומשמש תכופות להשקיית עוברים ושבים.

לנוחות הקוראים ריכזנו כאן בסוף המאמר את ההוראות השונות להכנת נאדות שנתקלנו בהן באזורי הארץ השונים. השיטה שהצליחה בסופו של דבר הייתה בעיקרו של דבר השיטה של אם סלימאן, וזאת כנראה בזכות האפשרות לעקוב בצורה יסודית ותחת פיקוח אחרי ההוראות. השוני בין הנאד שייצרנו בסופו של דבר לבין הנאדות של אם סלימאן הוא בשיטת הסגירה שלו: אנחנו תפרנו כפי שלמדנו בדרום הר חברון, ולא הסתפקנו בחביקה ומסמר כבנאדות של אם סלימאן. בעתיד אנו מתעתדים לנסות גם את שיטת החביקה, שלמרות שהיא מרשימה פחות מבחינה אסתטית, ייתכן שהיא יעילה יותר בשמירה על המים תחת לחץ.

לגבי נאדות תפורים כמו זה שהכנו, חשוב לקחת בחשבון שהתפירה לא נועדה למנוע ממים לטפטף כאשר התפר נמצא בתחתית, אלא רק לסגירת הנאד למניעת התזה ואידוי. משמעות הדבר שיש להקפיד על תליית הנאד תמיד כאשר התפר כלפי מעלה. שיטת התלייה הנהוגה והמועדפת גם עלינו היא מכל ארבע הרגליים, כאשר האחוריות מורמות במקצת והצוואר מקופל וקשור לאחת מהן. המזיגה והשתייה נעשות מהצוואר.

 

 

נספח 1
פרוטוקול הפגישות עם אם סלימאן
 

מפגש 1     חודש אפריל

הוראות כלליות מפי אם סלימאן:

  • מיד לאחר פשיטת העור למרוח אותו באפר מצד הבשר. כמות האפר: שלושה חופנים כפולים (הערה: בסופו של דבר היא השתמשה בכמות אפר גדולה בהרבה, ראו המפגש הבא)

  • להשאיר את העור מאופר יום-יומיים, עד שיימרט בקלות

  • למרוט את השיער בסכין לא משוננת

  • להמליח בשתי כוסות מלח מצד הבשר (שוב: כמות המלח בפועל הייתה כפולה, בערך)

  • דביעה – יום אחד תוך בחישה מדי פעם

  • אחרי הדביעה תולים לייבוש חלקי וממליחים

חומר הדביעה קליפת אקליפטוס או ערן (אוג קוצני)

 

מפגש 2     17.4 

ההוראות לפי מה שראינו ועשינו:

איפרנו את צד הבשר. כמות האפר (המלוכלך למדי, אך ללא מסמרים) כ-10 ליטר (ולא כפי שאמרה אם סלימאן בפעם הקודמת).

מאפרים כאשר צד השיער כלפי חוץ, הרגליים והצוואר הפוכים פנימה: ממלאים את העור באפר יבש, מוסיפים מים חמימים בהדרגה תוך לישה, שפשוף ופיזור העיסה על כל פנים העור. תערובת האפר והמים צריכה להגיע למרקם משחתי. (השתמשנו בכ-5 ליטרים מים)

לעטוף בשק (נושם)

להניח בצל.

המשך ההוראות מפי אם סלימאן:

לבדוק פעמיים-שלוש ביום את מצב העור – האם כבר ניתן למריטה. בכל פעם כזו להפוך אותו מצד לצד ולוודא שהאפר מרוח באופן אחיד כדי שלא תהיה הצטברות במקום אחד, שעלולה לעשות חורים בעור.

 

מפגש 3       18.4

העור היה באפר ללא שקית, בשק בלבד כ-24 שעות, כשנמרוד הזיז ושיחק איתו מדי פעם. חשוב לתפוס את הרגע המדויק בו השיער כבר נמרט אך העור עוד לא מתחיל להירקב. בשעה 12 נמרוד ראה שכבר אפשר למרוט שיער כמעט בכל מקום. למרות שהשיער לא נמרט בקלות החלטנו ללכת אליה כבר היום, מה שהסתבר כצעד חכם. התחלנו למרוט כשהאפר בפנים. בהתחלה היא אמרה שהמריטה לא קורית בפעם אחת ושזה נורמלי – יש מקומות שהשיער נמרט בקלות, ואם לא אפשר לחכות למחר. עבדנו ביחד כ-40 דקות. להקלה על העניין שפכנו את האפר. המטרה הייתה למרוט את כל השיער ביחד עם האפידרמיס. הערה: אם לא היינו מורטים את הכל ביום אחד היינו מחזירים את העור לאפר ליום-יומיים. אחרי שהתקדמנו די יפה והיה נראה שנצליח למרוט הכל היום אם סלימאן הביאה אפר חם מאד שאפשר לקחת ממנו ביד, פיזרה חופן על השיער באזור שהיה קשה למריטה, שפשפה את האפר לתוך העור, ובאורח פלא כעבור שניות מעטות ניתן היה למרוט את מה שקודם לא צלח. כך סיימנו את המריטה אך לא הצלחנו להוריד את כל האפידרמיס. את זה, אמרה אם-סלימאן, אפשר לעשות בעזרת סכין גילוח. כיוון שכבר היה מאוחר, היא אמרה שנעשה זאת אחרי המליחה לפני הכנסת העור לדבאע' ( הערה: לאחר מעשה זה התברר כלא מוצלח במיוחד). רחצנו את העור היטב כ-5 פעמים במים (כלומר החלפנו מים 4 פעמים, עד שהאפר ירד ברובו הגדול). העור נסחט ונתלה מעט שהמים יטפטפו, ואז אם סלימאן מלחה אותו. היא שפכה את המלח בהדרגה על צד הבשר כשהשוליים תוחמים את המלח שבמרכז כדי למנוע ממנו להתפזר. הרעיון הוא לעסות את המלח היטב לתוך צד הבשר ולוודא שהוא מגיע לכל המקומות והקפלים. היא השתמשה בכ-800 גרם מלח דק. הנחיות להמשך: בעוד 3-4 ימים לפתוח, לתת לו קצת להתייבש, כאשר רוצים לארוז אותו לקפל את השוליים פנימה ולגלגל באותו המלח. לקשור בחבל ולתלות לא בשמש ולא ברוח, אלא בפינת הבית. במצב זה הוא יכול להישמר גם חצי שנה.

בשלב זה יש לנו אי בהירות לגבי מטרת פתיחת העור לפני התלייה – מה בדיוק הרעיון. נמרוד משער שהגלגול נועד לזה שהעור יתייבש ואפשר יהיה להכניסו לדלי לשטוף את המלח. המטרה כעת היא כנראה ייבוש העור. היא שאלה אם אנחנו רוצים לעשות זאת מהר או לאט. נראה ששבועיים נחשבים למהר בעיניה – כלומר, אפשר לחכות בין השלב הזה לדבאע' גם הרבה מאד זמן.

 

מפגש 4     29.5 

טחנו את קליפות האקליפטוס בתוך שק, על משטח סלע בעזרת פטיש. הבאנו את החומר הטחון (3-4 ליטר) לרתיחה בכ-10 ליטר מים, והותרנו אותו להצטנן.

הרטבנו את העור, השארנו במים עד שיתרכך – כמה שעות, ועדיף היה יותר, לדבריה. בסכין, כשהעור מתוח גירדה את שאריות האפידרמיס והשיער.

אילו היינו עושים זאת לפני הייבוש היה עדיף.

כאשר התקשתה לגרד, ביקשה להרטיב את העור בעזרת בקבוק מים.

היא טבלה את העור בדלי מים, הפכה אותו לצידו השני וגירדה אותו בסכין גם מצד הבשר כדי שהעור יספוג את הדבאע' טוב יותר. אחר כך רחצה את העור שוב במים נקיים, וחתכה כל מיני קצוות לא נחוצים.

אם סלימאן הכניסה את העור לדבאע' כשהדבאע' חם כ-40 מעלות (חיממו אותו מחדש במיוחד). היא מותחת את העור בתוך הדבאע', לשה ומגלגלת לכל הכיוונים. שמנו בדבאע' בשעה 4 אחה"צ. כשמוציאים מהדבאע' לתלות ולחכות שיטפטף – לא לשטוף. שמים קילו מלח על שני הצדדים, ובייחוד על צד הבשר. לגלגל עם המלח ליומיים, לפתוח לייבוש, לייבש עד שכמעט יבש אך עדיין ניתן לגלגול (יותר יבש ממה שעשינו פעם שעברה, שבה גלגלנו קצת לפני הזמן)

לגלגל, לקשור ולתלות בצל.

 

נספח 2
סיכום הוראות ההכנה של חאג'ה שארה מדרום הר חברון
  • מיד לאחר הפשיטה, העור מוכנס לשקית ניילון וממוקם בשמש ליום-יומיים, עד שהשיער נמרט בקלות (הניסיון מראה שהדבר כרוך בצחנה בלתי מבוטלת)

  • אחרי המריטה העור מושרה לשלושה ימים בתמיסת דבעון שמופקת מהרתחת קליפה טחונה של אלון מצוי במים.

  • מוציאים את העור מהתמיסה, ותופרים אותו לצורת נאד. אם נותרו מעט שיערות חורכים אותן מעל להבה כשהנאד מנופח.

  • בסוף עונת החביצה, כשרוצים לאפסן את הנאד, מולחים אותו, מקפלים ומייבשים. כדי להשיבו לשימוש משרים אותו למספר שעות במים חמימים.

(יש לציין כי במעקב, רופף אמנם, אחרי הוראותיה של החאג'ה שארה לא הצלחנו להגיע לתוצר מניח את הדעת. הנאדות שהכנו דלפו, וחורים נתגלעו בהם במהירות).

 

נספח 3 
הוראות ההכנה של אם חסן מהגליל
  • אחרי פשיטת העור לפזר קמח על העור, ולעטוף לכשלושה ימים עד שהשיער נמרט.

  • למרוט את השיער, לרחוץ, לתלות מעט לייבוש, למלוח בחצי קילו מלח, לקפל ולשים מתחת לאבן.

  • תמיסת דבעון: קילו ספלולים מורתחים של אלון התבור, להשרות יום בתמיסה, לתלות לייבוש, למלוח ולכבוש.

  • לחזור על השלב הקודם עוד פעמיים, באותה התמיסה.

  • תופרים לצורת נאד בחוט עור, המכונה "סרידה".

(התהליך לא הושלם כהלכה, כך שקשה לעמוד על איכות ההוראות).

 

נספח 4
הוראות ההכנה של אם פרחאן מהר הנגב
  • אחרי השחיטה למלוח את העור מיד, לשים עליו עלי פרקרק פרסי (אג'רם) כתושים ולחכות עד שהוא מתקשה.

  • להשרות במים לילה ויום.

  • לעטוף בניילון ולהמתין שהשיער יימרט בקלות.

  • לרחוץ היטב במים ולייבש מעט בשמש, כשצד השיער בחוץ

  • מבשלים את תמיסת הדבעון מקליפות של אלה אטלנטית או קליפות רימונים, או קליפת אלון מצוי, מוסיפים חופן וחצי מלח ומצננים

  • שמים את העור חצי שעה תמיסה וחצי שעה בחוץ, וכך ממשיכים יום שלם, כאשר צד השיער בחוץ – עד שהעור "שבע" מדבעון.

  • תופרים לצורת נאד

TO     TOP